בהשתדלותו של יואב בן צרויה , שר צבאו של דוד, הורשה אבשלום לשוב לירושלים. שיבתו של אבשלום גרמה לאביו צער רב. אבשלום היה יפה תואר (על שערו המפואר מסופר בשמואל ב' יד' כ"ו "ובגלחו את ראשו... ושקל את שער ראשו, מאתיים שקלים באבן המלך"), הוא אהב הוד והדר ורדף כבוד. בשנה השישית לשובו מגשור ביקש להמריד את העם באביו ולתפוס את כס המלוכה.

מסופר על אבשלום כי גנב את ליבם של אנשי ישראל בדרך שעורר בהם רוגז כלפי דוד המלך. אבשלום הבטיח לציבור הבטחות שונות במידה ויתמכו בו. רבים נלוו אליו, ביניהם גם שרים וגדולים, והוא לקח אותם עימו לחברון. בחברון רצה להמליך עצמו למלך תחת אביו. כשנודע הדבר לדוד המלך, נס אבשלום עם אנשיו לעבר הירדן המזרחי. אבשלום נכנס לירושלים, תפס את בית המלך, לקח לעיני כל ישראל את פילגשי אביו - כסימן לכיבוש הממלכה.

הקרב בין דוד לאבשלום נערך ביער אפרים. חילותיו של דוד ניצחו במערכה וגדודי אבשלום נסו. במנוסתו הסתבכו שערותיו של אבשלום בדפנה, ויואב בן צרויה בא והרגו בחולשתו, זאת למרות בקשתו המפורשת של דוד שלא לפגוע בו (שמואל ב' יח' ה').

קינתו הנרגשת של דוד מובאת בשמואל ב' יט' א' "אבשלום בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני".