|
בי''א
במר-חשון בשנת
אלפיים מאתים ושמונה שנים לבריאת העולם, נפטרה רחל אמנו ע''ה. בעת
לידתה את בנימין על אם הדרך בדרך אפרתה היא בית לחם ושם גם נקברה.
להאזנה לשיר "דרך בית
לחם" - משפ' ואך
הרבה סיפורי נסים נפלאות
וישועות אופפים את התפילות והתחנונים על ציון קדוש זה, על עצמת
אישיותה, צדקותה ורום מעלותיה.
''קול ברמה נשמע נהי בכי
תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה'
מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב ויש
תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'' (ירמיהו ל''א).
רחל הייתה רועת צאן, בבית אביה לבן, בפדן ארם. היא מתוארת כ"יפת
תואר ויפת מראה". רחל פגשה את יעקב (על פי פירוש- בהיותה בת חמש
עשרה) ליד הבאר, בדיוק כששאל את שאר הרועים אם הם מכירים את לבן
דודו. המקרא מספר שיעקב עזר לרחל להשקות את צאנה ונשק לה, והיא מהרה
להודיע לאביה על בואו.
כשהגיע יעקב לביתו של לבן, ביקש לישא לאישה את רחל, אך לבן דרש
ממנו לעבוד בעבורה- ברעיית צאנו- במשך 7 שנים תמימות. לאחר שעבר זמן
זה, טמן לבן ליעקב מלכודת והשיא לו במרמה את אחותה הבכירה של רחל,
לאה, ונדרש לעבוד 7 שנים נוספות עד שזכה לשאת לאישה את רחל, האישה
אותה אהב. רחל שלא רצתה לראות את אחותה לאה מתביישת, שיתפה פעולה
ומסרה לה את ה"סימנים" (אותם נתן לה יעקב, כדי לזהותה בוודאות).
המקרא מספר במפורש כי יעקב אהב את רחל יותר מאשר את לאה, אך זו
זכתה בבנים רבים, בעוד רחל הייתה עקרה. עניינים אלו גרמו לתחרות
וקנאה בין האחיות. (מעניין לציין שיש דמיון רב בין סיפור זה לבין
הסיפור בספר שמואל אודות אלקנה ושתי נשותיו חנה ופנינה) רחל אף נתנה
ליעקב את שפחתה בלהה לאשה, כדי שיהיה לה ממנו נצר. השמות שנתנה רחל
לילדי בלהה, דן ונפתלי, מבטאים את שמחתה, את כמיהתה לילד משלה, ואת
המתח עם אחותה.
לאחר שנים רבות של עקרות ילדה לבסוף בן, וקראה לו יוסף, שם המציין
את כבודה שהושב ואת הציפיה לבן נוסף ("וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן;
וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ
יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר."). אחריו ילדה רחל
עוד בן, וקראה לו בן-אוני. יעקב קרא לו בשם בנימין. במהלך לידה קשה
זו נפטרה רחל.
רחל ברחה עם משפחתה מארם, ולקחה עמה את התרפים (על פי הפרוש -
פסלים או כלים של חיזוי העתיד) של לבן אביה. אביה רדף אחריהם בחיפוש
אחר התרפים אך רחל הסתירה אותם ממנו בעורמה. יעקב, שלא ידע את מעשיה
של רחל אמר ללבן בשבועה אודות התרפים "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ,
לֹא יִחְיֶה". המפרשים מסבירים שזו הסיבה לכך שרחל מתה בגיל צעיר.
במהלך חייה נדדה עם יעקב דרומה: מפדן לגלעד, ומשם למחניים, לשכם
ולבית לחם. רחל נפטרה בלדתה את בנימין כשהיא בדרכה לאפרת, בבית לחם,
ביום י"א בחשוון. על פי הפירוש הייתה בת 36 במותה.
מקום קבורתה שנוי במחלוקת. יש המאמינים כי הוא נמצא סמוך לבית לחם
של היום, במקום המכונה "קבר רחל". לעומת זאת יש הסבורים, שעל פי איזכור מקום קברה בספרי הנביאים אין זה המקום האמיתי, ומקום קבורתה
נמצא מצפון לירושלים, באזור בנימין. |
|
על פי המדרש, רחל ידעה על רמאותו של אביה, וכדי למנוע ממנו להשיא
את יעקב לאחרת לקחה ממנו סימנים שישמשו כהיכר לכך שזו היא. כשראתה
רחל שאביה החליף בינה לבין אחותה, ויתרה ללאה ונתנה לה את הסימנים.
כשיצאו ישראל לגלות, עברו ליד קברה, והיא הזכירה לאל את הוויתור
לאחותה ובזכות זה הבטיח האל להחזיר את ישראל לארץ. יש מדרש המייחס
ליעקב את הכוונה לקבור את רחל דווקא בדרך מארץ ישראל אל הגלות על
מנת שתתפלל על עם ישראל. המדרש לומד מרחל את חשיבות התפילה. מסופר
כי ארבע האמהות היו עקרות כי האל אוהב את תפילתן ורצה שיתפללו
לילדים. המדרש מתמודד גם עם סיפור גניבת התרפים, שממנו יכול
להשתמע שרחל השתמשה בהם, ודבר זה לא מתיישב עם בנייתה של רחל כדמות
חיובית. הפירוש המקובל הוא שבזמן ההוא עוד לא היו אמצעים מפורשים
בהם ניתן לעבוד את האל, והיא אילתרה על פי מה שהיא מכירה.
בתורה מתואר חיכוך בין רחל ליעקב, כשבקשה ממנו: "הָבָה-לִּי
בָנִים, וְאִם-אַיִן - מֵתָה אָנֹכִי." והוא ענה לה שהאל הוא הנותן
בנים ועליה לבקש זאת ממנו. המדרש מספר שנולדו לה בנים בגלל שבסוף
בקשה אותם מהאל.
הצניעות שגלתה כשמסרה את הסימנים התגלתה אחר כך בתכונותיו של
המלך שאול, שהיה מצאצאיה. השתיקה בה בחרה - עברה לבנימין בנה, שידע
על מכירת יוסף ושתק, ולאסתר המלכה שלא גילתה את מוצאה היהודי. |
|
רחל מוזכרת בתנ"ך גם בברכה של הזקנים לבועז, במגילת רות, כשהוא
לוקח את רות לאשה: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר
בנו שתיהם את בית ישראל". רחל מקושרת בקבלה עם ספירת המלכות. רחל
מייצגת במקומות שונים את דמות האם המתפללת ומבקשת רחמים עבור בניה
המצויים בצרה - עם ישראל. אחד מפסוקי הנחמה המוכרים ביותר בספרי
הנבואה, המצוי בספר ירמיה (ל"א, י"ד-ט"ז) מעמיד את רחל כדמותו
המרכזית: "כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי
תַמְרוּרִים - רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה,
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ
שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים,
לִגְבוּלָם".
בשל הפסוקים הללו רחל היא גם דמות מרכזית במדרשים על מגילת
איכה. רש"י, בעקבות מדרש הפסיקתא רבתי כותב בפירושו (בראשית מח,ז):
"יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים..."
רש"י מפרש את דבריו של יעקב ללבן, "ברחל בתך הקטנה", כך:
- "כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו:
"אעבדך ברחל". ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: "בתך".
ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: "הקטנה".
ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו."
בימינו מתייחס הביטוי לפירוט מדוקדק, שאינו מותיר מקום לספקות. |
