|
ר' יוסף קארו, בעל
"השולחן ערוך" ספר החוקים לאורח החיים היהודי שכל בית ישראל
נוהגים על פיו, נדד שנים רבות בקהילות ישראל הגדולות,
באדרינופולי וקושטה, ואסף חומר שהיה דרוש לו להקמת ביתו, "הבית
יוסף". בית הרוח לחיי הנפש הישראלית, שאוצר בתוכו את הסיכום
לפסקי ההלכה, ומאחד את כל ישראל בחיי המעשה, בבצוע המצוות וחיי
היום יום של היהודי. כשהשלים את איסוף החומר, הפליג באניה חזרה
לארץ ישראל, ובחדש אלול, בשנת "רצו עבדיך את אבניה", עלה לצפת
עיר הקודש, והשתכן באחד החדרים שבפסגת ההר.
ישב וכתב יומם ולילה את
ספרו מתוך קדושה וטהרה, כשהוא מתנזר מכל חיי העולם הזה תוך עליית
נשמה, והחדר התמלא אורה. האור היה מתפשט בלילות ומאיר את כל הסביבה,
ומתפזר עד לפסגות ההרים עטופי הסוד של צפת.
הפחה המוסלמי של העיר, שהיה חוזר בשעה מאוחרת בלילה מבתי השעשועים,
היה נתקל באור הזה, שבקע מפסגת ההר, והיה נבעת מפני האור המוזר שבא
מגבוה, והצללים הארוכים שנראו עד לרגליו למטה, והחליט בליבו לבטל
את האור והצללים, וגזר שבצפת לא יעלו אור בלילה, משעתיים לאחר
השקיעה, בטענה שאלוקים נתן את החושך ללילה, ואין ברשותנו לשנות את
רצונו.
הגזירה פגעה בכל תושבי
צפת, אך בעיקר פגעה בר' יוסף קארו שעשה ימים כלילות בתורה ועבודה
ליצירת "הבית", אך ר' יוסף קארו לא ידע כלל מהגזירה והמשיך במנהגו.
התלמידים שידעו מהגזירה חששו מהאור, ובהגיע הזמן, שעתיים לאחר
השקיעה, כיבו את האור. אולם רבינו לא הפסיק את עבודתו. האור כלל לא
הועם בחדר. התלמידים התפלאו על כך ונפנו לראות מאין האור שבחדר,
ונתגלה לעיניהם שגחליליות התישבו על הכתלים ועל התקרה והאירו את
החדר. הבית יוסף המשיך את עבודתו כרגיל מבלי שידע כלל המתרחש.
|
