|
טבריה, מהערים הקדושות ליהדות בה חיו התנאים, כותבי המשנה, האמוראים,
כותבי הגמרא וגם יהודים מתקופות מאוחרות יותר. במקום קיים ריכוז נדיר
של קברי צדיקים מהמעלה הראשונה והיא מהווה מוקד עליה לרגל מכל קצוות
תבל.
במעלת הצדיקים החשובים בארץ ישראל ובטבריה נמצא
קבר רבי משה בן מימון (הרמב"ם) גדול הפוסקים בכל הדורות, פילוסוף
ואיש מדע חשוב בימי הביניים ובדורות הבאים. נפטר במצרים בשנת 1204 וציווה
לקברו בטבריה- "כי שם קברי ישראל מפורסמים".
המוני העם ייחסו
לקברו של הרמב"ם, רבנו משה בן מימון, סגולות רבות. התייחסו אליו
כאל צדיק היכול להושיע, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים",
והתייחסו אליו כאל רופא אלקי, שאף אחרי מותו עדיין משמש כרופא
נאמן לעזור לכל חולה, נדכא ולכל מי שהגורל פגע בו. רבים מההורים
היו רגילים להביא את בניהם שנחשבו לעצלנים לקברו של המורה הגדול
שיפתח את ליבם וילמד אותם תורה. האמינו שהמורה הגדול, המורה
לנבוכים, עוורים ועיקשים, ולמחוסרי רצון. הממונה השתדל למעט את
האמונה בסגולות, לעומת זאת הוא עודד את עליית מחוסרי הרצון ללמוד
לקברו של הרמב"ם, ולפעמים אף נטפל להם בעצמו ומספר להם אגדה
עממית על ילדותו של הרמב"ם, אגדה שאין לה שום יסוד היסטורי ובכל
זאת נתחבבה על העם.
האגדה מספרת, שרבי
מימון, אביו של הרמב"ם, היה מיוחס מאוד ובן למשפחה מפוארת, הקדיש
את כל חייו לתורה וחי כמו פרוש לבדו, בלי אשה ובלי בית. יומם
ולילה ישב בבית המדרש ולמד. הציעו לו שידוכים חשובים בנות
משכילות מבתים מיוחסים, בנות של בני תורה ועשירים, בנות משוכללות
בכל המעלות, אך הוא דחה את כל ההצעות. כשהוכיחו אותו למה אינו
נושא אשה ובונה בית, היה עונה, שנפשו חשקה בתורה. פעם אחת הסכים
לבקשות, נסע לעיירה קרובה ונשא לו לאשה את בת הקצב. הדבר עורר
תמהון, ושאלו את רבי מימון, למה עזב את כל בנות עירו, ובחר לו
דוקא את בת הקצב מהעיירה הסמוכה. ענה: כך נצטוויתי לעשות, בחלום
שחלמתי פעם בהיותי נשען על עמוד הלימוד.
אשתו התקשתה ללדת. היא מתה בשעת הלידה, ואת הילד הוציאו חי מבטן
אמו ומשום כך קראו לו בשם משה, בדומה למשה רבנו שמשוהו מן המים.
והילד משה - האגדה מספרת - היה קשה הבנה וקשה תפיסה, ולא הצטיין
בשום כשרון. הוא לא רצה ללמוד, ומה שלמד לא תפס ולא נקלט במוחו.
ואף כינו אותו בשם בן הקצב.
רבי מימון הצטער על בנו שגרם לו לבושה, והבן משה הצטער עוד יותר
על הרוגז והזלזול שראה סביבו. עד שיום אחד נמלט מן הבית, ומצא לו
מפלט באחת האכסניות שבערי ספרד, בין אנשים פשוטים מקבצי נדבות
ועברינים, וחי יחד אתם, עד שהבין שדרכם רעה ולא נכונה, ונמאסו
עליו, ואז התעורר בו כוח נרדם ועז לשנות את חייו ולתקנם.
משה החליט ללכת לאליסונה לישיבה המפורסמת של רבי יוסף הלוי אבן
מיגש, ולמד שם בהתמדה. רבי יוסף הלוי לא ידע מי הוא הילד, ואספו
לביתו כאסופי. והדיין מימון לא ידע שבנו משה לומד תורה בישיבה.
כשהדבר נתגלה לו באורח מקרי אחרי מספר שנים, משה היה כבר גאון
בישראל, מעורר התפעלות וכבוד בלב כל שומעיו.
הרמב"ם הוא סמל השכל
הצלול, וההגיון המוצק. ובכל זאת מספרים עליו הרבה אגדות מוזרות
מאד, שלכאורה זרות הן לאורח חייו וקשה להבינן כגון המעשה באצבע.
קבלה היא בידינו מחכמי מצרים שעברה מאיש לאיש זה מאות בשנים, והיא
מסופרת בשיבושי לשון גם ע"י ההיסטוריון יוסף סמברי ממצרים. שעמדו
להעלות את גופתו של הרמב"ם ממצרים כדי להביאו לקבורה בארץ הקודש,
מצאו שחסרה לו אצבע אחת והיו משתאים ואומרים: "לאן נעלמה אצבע חסרה
זו?" בדקו בכל מקום ולא מצאו. הלכו וקברו אותו בלי אצבע. כשחזרו
למצרים היו החכמים שרויים בצער גדול: "אפשר שאותו צדיק שרצה להיקבר
באדמתה של ארץ ישראל, יהיה חסר אצבע?" הרבו החכמים להתענות ולהצטער
ולא פסק פיהם מלהתפלל, עד שלבסוף נגלה הרמב"ם לתלמידיו בחלום וגילה
להם שהאצבע נמצאת במקום פלוני נסתר שקשה להגיע אליו, שמחו החכמים
על כך מאד, ולא שמו לב לטירחה הרבה ולדרכים הקשות והחליטו לחפש את
האצבע עד שמצאוה.
מוזרה היא האגדה הזאת -
אמר הממונה - ולכאורה איך להסבירה? אולם סוד כמוס בה, הנוגע
לפעולתו של הרמב"ם.
את ספרו העיקרי קרא הרמב"ם כידוע בשם "יד החזקה" וגם סידר אותו לפי
י"ד חלקים כעניין יד, אולם את הספר הזה סידר בצורת הלכות פסוקות
בלי להראות את המקורות, והיו כולם משבחים אותו מאד, וראו בספר זה
"משנה תורה" ממש, עד שאמרו "ממשה עד משה לא קם כמשה". אך כשרצו
להפיץ את הספר בכל בית ישראל, עמדו מגדולי ההוראה בזמן ההוא וטענו
כנגדו: את היד אנו רואים, י"ד חלקים, שבהם סוכמו ונערכו כל מקצועות
ההלכה שבכתב ושבעל פה, אך חסרה לה "אצבע" שתראה לנו את מקורם של
פסוקיו והכרעותיו. ומה נעשה כשיבוא בעל הדין וישאל "מאיזה טעם דנתם
אותי? מהו המקור והיסוד להוראה זו? והלוא לא בשמים היא?"
הסכים הרמב"ם לדברי
המערערים, ועמד להשלים את ה"יד" עם ה"אצבע" והתחיל להכין את מראי
המקומות והמקורות, אך לא הספיק לעשות את אשר רצה ונסתלק מן העולם,
ולכן חסרה האצבע בשעת פטירתו.
לאחר מכן כשבאו תלמידיו ונושאי כליו והתחילו לפרש ולגלות את מקורות
ההלכה במשנה ובתלמוד הוסיפו את ה"אצבע" ל"יד החזקה", אז הושלם
הרמב"ם.
גם אנו מעמידים כיום לא יד לרמב"ם אלא אצבע ל"ידו החזקה".
|
